לפני כ-שבע שנים פנו אליי מארגון זהזה על שאשתתף בערב שנקרא "אנשים שאינם מרצים". מן הסתם, כחובב במה מושבע, מיד אמרתי כן למרות שבסך הכל עברה רק שנה מאז חזרתי לבמות אחרי עשור של הפוגה…ולעמוד מול 1000 איש בהאנגר 11 בנמל תל אביב היה נשמע לי משימה לא פשוטה בכלל.

אבל התעליתי על הפחד ואחרי שאני והבמאית דפי שושנה אלפרן החלטתנו על איזה קו סיפורי ללכת, מצאתי את עצמי עומד שם, מול אלפי עיניים ומספר את ליבי וכיצד הגעתי מליצור סרטי זיכרון לצלם ועורך של סרטי חתונה שהם בעצם…בעיניי, סרטי זיכרון שמחים שההבדל בינם לבין סרטי זיכרון עצובים הוא ההבדל בין המוות לחיים.

× צרו קשר בוואטסאפ